למה רוב מחממי האמבטיה נהרסים (ואיך אנחנו מונעים זאת)
בואו נהיה כנים: האמבטיות הן סיוט עבור מכשירים אלקטרוניים. יש שם אדים רבים, טיפות מים שנופלות בכל מקום, והטמפרטורות משתנות במהירות – מטמפרטורות נמוכות מאוד לטמפרטורות גבוהות מאוד. זו בעצם “חדר עינויים” עבור הרכיבים האלקטרוניים.
אנחנו לא סתם “מקווים” שהמחממים שלנו יעמדו בעומס. אנחנו עושים כל מאמץ אפשרי כדי לבדוק אותם קודם במעבדה.
המאבק נגד הלחות
הלחות היא האויב הטבעי של מחממים במתח גבוה. באמבטיה עם אדים רבים, אדי המים מוצאים כל פתח קטן שיש, ונשארים על צינורות הקוורץ ועל הקצוות החשמליים. חור קטן בחומרי הבידוד יכול לגרום לקצר חשמלי או להרס של הפיוז.
כדי למנוע זאת, אנחנו מכניסים את המחממים לחדרים עם לחות של 95%, ומעלים את הטמפרטורה למשך מאות שעות. זו תהליך אכזרי. אנחנו מחפשים את הרגע המדויק שבו החומרים נהרסים. אם המחמם יכול לעמוד בזה, הוא יכול לעמוד גם בחום של המקלחת הבוקרית שלכם.
הפרטים הקטנים שחשובים
הליבה של המחמם היא צינור קוורץ שמלא בוואקום או בגז הלוגן. אם החיבור בקצה הצינור לא טוב, אפילו בשבריר מילימטר, הלחות יכולה לחדור פנימה. התוצאה? החוטים נשרפים כבר בפעם הראשונה שמפעילים את המחמם.
אנחנו משקיעים הרבה זמן בוודאות שחומרי האטימה שלנו יכולים לעמוד בעומס מבלי להישבר. אנחנו בודקים את רמת ההתנגדות של המחממים לפני ואחרי הבדיקות. אם רמת ההתנגדות משתנה במעט, אנחנו יודעים שהחומרים נהרסים, ואנחנו חוזרים לתהליך העיצוב מחדש.
מציאת הנקודה האידיאלית
החלק הקשה הוא שאי אפשר פשוט לעטוף את המחמם בקופסת פלסטיק. אם נעשה את המחמם אטום לחלוטין, נגרום להפסקת זרימת החום, ונאבד את החום האינפרא-אדום.
זו בעיה שצריך לפתור באמצעות שימוש בחומרים הידרופוביים על הקצוות החשמליים – חומרים שדוחים מים. כך המחמם יישאר בטוח, מבלי להקריב את הביצועים שלו.
אם תקנו מחמם שלא עבר תהליך כזה, אתם בעצם מהמרים על הזמן שבו הוא יפסיק לעבוד. אנחנו מעדיפים לעשות את העבודה הקשה במעבדה, כדי שאתם לא תצטרכו להתמודד עם מחמם שלא עובד באמצע חודש ינואר.